אני זוכרת שלפני הרבה שנים, נקבעה לי ישיבת קביעת אסטרטגיה בפורום מנהלים בכירים. ישיבה מאד חשובה שהתארכה עד שעות אחר הצהריים המאוחרות. בני באותם ימים היה חוזר מבית הספר והוריי היו משגיחים עליו.
כשיצאתי מהישיבה חיכתה לי הודעה מאמי: "אנחנו נמצאים בבית החולים עם אדם, אבל אל תדאגי, הכל בסדר". מסתבר שהילד רכב על אופניו, החליק ונפצע עם שפשופים רציניים. הוא כמובן החלים בסופו של דבר, אבל אני לא אשכח את המחשבה הראשונה שהבליחה בראשי: "מה את עושה? למה את לא איתו בבית?".
ייסורי המצפון ותחושת האשמה שהרגשתי באותו רגע לא היו רציונליים. הרי התאונה הזו היתה יכולה לקרות בכל רגע נתון והוא היה בהשגחת ההורים שלי, אבל ההרגשה הזו ליוותה אותי.
קונפליקט עבודה-משפחה
לא בכדי מדובר באחד הנושאים הרגישים והמורכבים, שמהווה כר מחלוקת כבר 3 עשורים וגם נחקר לא מעט. המהפכה הפמיניסטית הביאה איתה שינוי, אתגרים והתמודדויות לנשים בתעסוקה. הדפוסים המסורתיים השתנו וככל שעברו השנים, יכולתן וזכותן של נשים לנהל קריירה מצליחה ולהתברג במוקדי כוח בתעשייה ובכלכלה הפכו למובנות מאליהן.
מודל המשפחה המסורתית השתנה גם הוא, ואין ספור מחקרים על ההשפעה של אמהות עובדות על רווחת ילדיהן התחילו לצוץ. אין אישה שלא מחזיקה דעה בנושא הזה מכיוון שהוא משפיע באופן מובהק על הזהות שלה.
קונפליקט עבודה-משפחה הוא קונפליקט בין שני תפקידים שונים שהאישה נדרשת לבצע, שני תפקידים מתנגשים שבהכרח באים האחד על חשבון השני (כך על פי מחקר של קאהן וחבריו Kahn et al. 1964). הדרך בה האישה בוחרת ליישב אותו, היא, בסופו של דבר, הבחירה שלה על פני קשת רחבה של אפשרויות.
הקונפליקט משפחה-עבודה מתקיים בתוך מרחב של שיח חברתי מסוים ולאורך השנים אנו מזהים שינוי דפוסים אבל עדיין, הקונפליקט קיים. השיח במודל המסורתי בעיקרו רואה בעבודת אמהות או בקריירה של שני ההורים סוג של הזנחה שעליו הילדים משלמים מחיר וגישות מתקדמות יותר רואות בהגשמה העצמית של האם זכות בסיסית והכרחית לאושרה ולכן גם לאושרם של ילדיה.
הנושא עלה באופן מרתק בקורס שהעברתי לאחרונה בחברה בטחונית גדולה. מדהים לגלות שגם בשנים האחרונות, נשים עדיין מוצאות את עצמן מלאות ברגשי אשם בכל בחירה שלא יעשו – בין אם מחליטות לבחור במסלול קריירה תובעני שגובה מחיר משפחתי ומצמצם את הזמינות ההורית שלהן ובין אם מחליטות לוותר על הזדמנויות תעסוקתיות "למען הבית והמשפחה".
באופן אישי, אני זוכרת את הביקורת שחשתי כשבחרתי במסלול קריירה תובעני, כאמא צעירה וחד-הורית, עוד בזמנים בהם זה היה הרבה פחות נפוץ. בדיעבד, מחקרים רבים אכן מראים כי אין לתעסוקת אימהות השפעה שלילית על הילדים, אבל הידיעה השכלתנית מחווירה לעיתים מול התפיסה החברתית ומול ההתמודדויות היומיומיות.
כך לדוגמה, מחקר עדכני יחסית מראה כי בנות לאמהות עובדות זוכות למודל שהופך אותן למצליחות יותר בבגרותן והבנים נוטים פחות להיצמד לדפוסים המסורתיים.
בשורה התחתונה, ואחרי שנתקלתי בנושא הזה ועסקתי בו במשך שלושה עשורים, הן בכובעי כיועצת ארגונית, מכיוון המעסיקים והאתגרים הקשורים לתעסוקת אמהות בארגון, תמיכה בהן וקידומן וכן כמאמנת אישית ומאמנת תעסוקתית, אני חייבת להודות שכנראה תמיד יהיה מדובר בנושא נוכח וקיים.
אבל לשמחתי, היום גם גישת המעסקים וגם גישת הנשים הולכת ומשתנה, נפתחת, מתרחבת ואני מאמינה שכל אחת יכולה יותר מבעבר למצוא את המסלול הנכון והמתאים לה, תוך מינימום קונפליקט אישי ומינימום ויתורים על מה שחשוב לה.
מה דעתכן? האם אנחנו כבר יכולות לדבר על העידן פוסט קונפליקט בית-מול-קריירה? או שלנצח נחווה רגשות אשם על כל בחירה שלא ניקח?